נפילה בריבית – תורני

מאמר זהו אינו הלכתי וייתכן מהלכים אשר אכתוב בגנותם אעפ"י שניתן למצוא להם פתרון הלכתי להתיר, אך אין בזה לגרוע ממה שאציע כרעיון.

אני כותב מאמר זה במאמץ נפשי גדול כאשר ראיתי לא מעט שחשבו שיכולים להתגבר על הנזקים של הלוואות בריבית, בסוף כולם נפלו הן כלכלית ועם זה נגרר שלל נפילות נוספות בריאות הגוף והנפש, שלום בית, שלום משפחה והיד נטויה.

אני מקדיש את המאמר לזכות חבריי שנפלו וטרם השתקמו ובד בבד ועד שיחזרו בתשובה אני כועס על הני אנשי דלא מעלי ובמיוחד את אותם שפורסים טלפיים לומר טהור אני, מציגים פנים כמלאך הגואל שבא לעזור וכמו שאחד מחברי סיפר כי קשה לו לאחר שנפל והפיל עוד להכיר כי אותו גורם שתמיד בא ודרש בשלומי ואף עזר במקרים מסוימים מול גורמים עוינים אלא שבמקום למשות אותי מן הסכנה הם הכניס אותי אותם לאותה משבר אלא שדרך פעולותיו תשלומי הריבית שלי גדלו והוא יוסיף ריבית גבוהה על הלוואות שאנשים נתנו דרכו גמ"ח או ריבית נמוכה ואף יגדיל לבכות שכספים אלו זה מאכל ילדיו הרכים לשבת.

למה התורה אוסרת הלוואות בריבית?

אנחנו לא יכולים להשיג את כל עומקה של דעת הבורא במצוותיו אבל יש מצוות שיותר קל לנו להשיג בהן השגות. וזו אחת מהן.

בשכל האנושי הלוואה נושאת ריבית הינה לגיטימית וחלק מהחיים שלנו, הרי כל המערכת הבנקאית מבוססת על הלוואת בריבית.

ולמה זה לגיטימי? כי כמו שמובן לנו שחברת השכרה תקבל תמורה להשכרת רכב, גם על שימוש בכסף ראוי לגבות תמורה לפי זמן, זה הרציונל של ריבית.

 גם על הלוואה או על תשלום במועד מאוחר, שזה מילה מכובסת להלוואה, בעל הכסף אומר ללווה הפוטנציאלי, "אתה לוקח לי את כספי לזמן מה על מנת להרוויח בו ואני בזמן הזה לא אוכל להרוויח, אי לכך אני דורש שתשלם לי על מניעת רווחים".

רובנו גדלנו להבין שככה עובד העולם אבל למרות המציאות המוכרות לנו התורה חושבת אחרת.

דברי נביא יחזקאל ( יח, י-יג)

וְהוֹלִ֥יד בֵּן־פָּרִ֖יץ שֹׁפֵ֣ךְ דָּ֑ם וְעָ֣שָׂה אָ֔ח מֵאַחַ֖ד מֵאֵֽלֶּה: (יא) וְה֕וּא אֶת־כָּל־אֵ֖לֶּה לֹ֣א עָשָׂ֑ה כִּ֣י גַ֤ם אֶל־הֶֽהָרִים֙ אָכַ֔ל וְאֶת־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ טִמֵּֽא: (יב) עָנִ֤י וְאֶבְיוֹן֙ הוֹנָ֔ה גְּזֵל֣וֹת גָּזָ֔ל חֲבֹ֖ל לֹ֣א יָשִׁ֑יב וְאֶל־הַגִּלּוּלִים֙ נָשָׂ֣א עֵינָ֔יו תּוֹעֵבָ֖ה עָשָֽׂה: (יג) בַּנֶּ֧שֶׁךְ נָתַ֛ן וְתַרְבִּ֥ית לָקַ֖ח וָחָ֑י לֹ֣א יִֽחְיֶ֗ה אֵ֣ת כָּל־הַתּוֹעֵב֤וֹת הָאֵ֙לֶּה֙ עָשָׂ֔ה מ֣וֹת יוּמָ֔ת דָּמָ֖יו בּ֥וֹ יִהְיֶֽה:

הנביא מתאר אדם הרע ביותר אשר מעשיו תועבה ואלו הכותרות: רצח, ניאוף, הונאת עני, גזלה, עבודת אלילים והלוואות בריבית. המציאות כיום היא שאנשים שחייהם תלויים בהלוואות בריבית נקראים בשפת הרחוב פושעים, בלשון נקייה שוק האפור. כבר מימי הנביא יחזקאל קיים החיבור בין רצח והלוואות בריבית. אין צורך ליתן הסברים איך כל התועבות האלו נקשרים זה בזה אבל המציאות ודברי הנביא חזקים מהכל.

אומרים בשם אור החיים הקדוש שישנו מאזן כוחות לא הגון, בעל הכסף מנצל את מעמדו כבעל המאה מעבר למה שמגיע לו. נתייחס למילים הקדושות של הפסוק בפרשת משפטים (שמות כ"ב כ"ד) 'אם כסף תלוה את עמי  את העני עמך לא תהיה לא כנושה לא תשימון עליו נשך': פירוש אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך, שאתה מלווה לעמי, תדע לך שאין זה חלק המגיעך אלא חלק אחרים שהוא העני עמך, אם יש לך הרבה כסף שאתה מלווה לאחרים ( את עמי) תדע שאין זה כספך שאישית אלא את של העני עמך. ולכן לא תיקח לעצמך עמדת החזק מול החלש ולא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך.

ואולי כי רמז לו גם כן שלא יתנשא ויתגדל על העני בראותו כי הוא הנותן לו, והוא אומרו לא תהיה לו כנושה לשון נשיאות ומעלה כי משלו הוא נותן לו. וחזר לומר כנגד ההלוואה לא תשימון עליו וגו':

ומה עניין הנשך – ריבית. כל הסכמת הלווה להלוואה בריבית נובע מאי שוויון כוחות. נזכור כי הלוואה חייבת בהשבה לא משנה מה התוצאה, לעומת פקדון, או בשפה המודרנית השקעה, המשקיע יישא בסיכון הכספים כשותף- גם לרווחים ולהפסדים. השכל ההגון לא יבין איפה היושר שהלווה ייקח על עצמו את כל הסיכון והאחריות ואילו המלווה רק ייהנה מהרווחים מבלי להיחשף לסיכון. התשובה לזה היא "בעל המאה הוא בעל הדעה". החזק מכתיב.

הפתח שחז"ל תיקנו 'עסקה' או 'היתר עסקה', אבל ההיתר מבוסס על מתווה שאומר שכספי ההלוואה רק חציים נחשב להלוואה וכנגדם הלווה בלבד ייהנה מהרווחים, ואילו חלק השני כפיקדון כאשר הסיכון וגם הרווחים יהיו של ה'מלווה'.

כיום, כל ה"שכלולים" שנעשו להיתר עסקה הפכו אותו לכמעט לא ריאלי לפסוק שהמלווה יישא בהפסדי כספי הפקדון (ואני לא נכנס למגרש ההלכתי) אנשים הפכו את העיסקא לעיסקא חשוכה שמנצלת את חולשת הנזקק.  בידיעה ברורה אומר כי הדיינים הנדרשים לשבת על מדין עושים זאת בלב כבד כאשר נאלצים לפסוק לטובת המלווה אשר שטרו בידו, אבל אין הצדק לצדו.

בעניין ההגינות – כאשר יש עיסקא מצליחה ישתתפו המלווה והלווה ברווחים בעין טובה, אבל מנגד לגלגל אחריות לפתחו של הלווה בו בזמן שהמלווה רק יקצור רווחים, זו שחיתות. לא ישנה את המאזן אם זה ייעשה עם היתר עיסקא עליו כל דייני העיר כתבו שהוא נקי מחשש איסור ריבית. ועוד שהניסיון מוכיח כי היתר עיסקא בנוי בצורה שהלווה ישלם על פי הסכם פשרה להפטר משבועה. רוב מקרי "יד המלווה על העליונה ושטרו בידו" עליהם שמעתי היו רק בצד המשפטי כאשר העסק של הלווה ניהל כשל ולא היו רווחים.

יש לדעת כי הלוואות נשואי תשואה הם מלכודת מוות כלכלית (ועוד). גם כאשר אדם חושב ששווה לו לשלם הרבה על מנת להתמודד עם קשיים כלכלים תוך תקווה שבהמשך יהיה לו רווחים לכסות את הנזק. האם ישבת עם יועץ כלכלי בעל ניסיון כדי לנסות להבין האם ככה מנהלים עסק? האם ישבת עם רב מורה הוראה בעל ניסיון שישקול אם מותר להיכנס לכזו הרפתקה? כמה צריך להיות פסימי? ואיך תתמודד אם העסק לא יצליח ?– שזה אומר שלא רק תצטרך לשלם את הקרן אלא גם את הריביות.

עצתי – תעמוד על הקרקע עם שתי רגליים ותחיה עם מה שיש, למרות שלפעמים אתה מרגיש נמתח לגובה, אל תטפס על העץ לפני שיש לך איך לרדת ממנו. החברים שמלווים לך היום תמורת תשואה לא יעמדו לעזרתך ביום שתתמוטט כלכלית, העצות שלהם יהיו אך ורק איך להוציא את כספם יום לפני כל השאר, ועד שיצליחו להחזיר את כספם ייראו לך את פרצופו של "הגואל", איש שלומי מושיט יד ויוסף פעולות חסד משבת עד שבת. אחרי שתיפול, ימררו לך את החיים עד שתתמוטט נפשית ותחווה הרס אמיתי של כל חלקה טובה שהיה לך.

כתוב בפרשת דברים (כז – יח) ברית שכרתו עם ישראל בעברם את הירדן בהר גריזים ובהר עיבל וענו הלווים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם: "ארור משגה עוור בדרך ואמר כל העם אמן". לפני עוור לא תיתן מכשול ויראת מאלוקיך הוא לאו שלא לוקים עליו, דהיינו אין עונש הקבוע ב'חוק'- בתורה לעבריין של לאו זה, לכן איסור זה הוא מאלו שלא מקבלים במה גבוה בסדר יום הציבורי. אלא שלאו זה נבחר מכל התורה כולה שייזכר בברית כניסת ישראל לארצנו הקדושה. ועוד מצאתי ארור נוסף שאיני יודע לאיזה לאו מתרי"ג המצות לשייך אותה אבל הוא ברשימה "ארור מכה רעהו בסתר".

המשנה במסכת בבא מציעא בסוף פרק ה' (תלמוד בבלי דף ע"ה: – משנה י"א) מסכמת את הפרק שדן שהלכות ריבית. "ואלו עוברין בלא תעשה המלווה והלווה והערב והעדים וחכמים אומרים אף הסופר עוברים משום (ויקרא כ"ה) לא תתן ומשום (שם /ויקרא כ"ה/) בל תיקח מאתו ומשום (שמות כ"ב) לא תהיה לו כנושה ומשום (שם /שמות כ"ב/) ולא תשימון עליו נשך ומשום (ויקרא יט) ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלוהיך אני ה': מתוך התרי"ג מצות יש רשימה מכובדת של עבירות בין אדם לחברו, האיסור לרצוח לגנוב לרמות להשיג גבול וכו'. לא מצאנו שיש איסור לקרבן, לנרצח, לנגנב, לנעשק, להיות קרבן למעשים הרעים של התוקף. אבל איסור ריבית יש עבירה גם ללווה. שישמע דבר כזה יש עבירה ללווה לעשות מעשה אשר ידפוק לו את החיים. המשנה רומזת לנו את התשובה. וזה יובן רק אחרי תוספת דברי הגמרא,

ואלו עוברין. אמר אביי: מלווה עובר בכולן, לווה עובר משום לא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך, ולפני עור לא תיתן מכשול, ערב והעדים אין עוברין אלא משום לא תשימון עליו נשך. תניא, רבי שמעון אומר: מלוי ריבית יותר ממה שמרוויחים – מפסידים, ולא עוד אלא שמשימים משה רבינו חכם ותורתו אמת ואומרים: אילו היה יודע משה רבינו שיהיה רווח בדבר לא היה כותבו.  

השולחן ערוך מקדים להלכות ריבית ביורה דעה סימן ק"ס: צריך ליזהר בריבית, וכמה לאווים נאמרו בו. ואפי' הלווה הנותנו והערב והעדים עוברים. המלווה עובר בחמשה ברשימה ארוכה של לאווים. וגם הלווה ושאר הגורמים. וכתב הש"ך בשם הרמב"ם, אסור להתעסק בין לווה ומלווה בריבית וכל מי שיהיה סרסור בין שניהם או שסייע אחד מהן עובר משום לפני עור וגו'.

נשאלת השאלה למה עבירה זו חמורה במספר הלאווים וכל מי שבא אתו בקשר?

התשובה כתובה בסמ"ע בחושן משפט סי' ט' ס"ק א', משום דחמדת ומשיכת האדם אחר הממון הזהיר באזהרה כפולה וכתב מאד מאד. ומה"ט גם הטור ביו"ד סימן ק"ס בדין ריבית הזהיר בלשון זה, וכתב מאד מאד צריך ליזהר באיסור ריבית. בגלל הפיתוי הגדול להלוות בריבית – רווחים מובטחים ללא לקיחת סיכונים, הזהירה התורה גם את הלווה שלא יהיה הקרבן לשלם ריבית. ידוע דברי חז"ל בגיטין דף מ"ה, לאו עכברא גנבא אלא חורא גנרא (העכבר אינו הגנב אלא החוב הוא הגנב) ופירש רש"י החור שהעכבר נכנס לשם וניצל מפני רודפיו. ומשמעות פתגם זה ללמד שמי שנותן את האפשרות לגנב לגנוב הוא הגנב העיקרי. ולכן גם לווה שנמצא במצוקה ויתפתה ללוות בריבית כאשר התורה מזהירה במיוחד להיזהר, זה יקשה על המלווה שמחפש 'חור' איפה הוא יכול להלוות בריבית.

וכל שאר העוזרים והמסייעים עוברים על לפני עוור לא תיתן מכשול. ואף זוכים לקללה ארור משגה עוור בדרך. למה בלאו זה כתוב ויראת מאלוקיך וכן קללה בהר עיבל? התשובה כמו כל שאר המקומות שנכתב ויראת מאלוקיך, יש פיתוי גדול לאדם להראות פנים שהוא העוזר שהוא נותן עצה טובה ואף יטהר את השרץ בק"נ טעמים. אומר הקב"ה תירא ממני אני יודע מה מחשבותיך, מה כוונותיך הפנימיות כמו שידעתי במצרים כל בן בכור של איזה אבא היה.

אין עצה רעה יותר מלקחת הלוואה בריבית ואנחנו יודעים שעצה לא חייבת להיות בצורת מתייעץ ויועץ אלא כל מה שאדם עוזר לחברו להיכשל הרי הוא עובר בלאו זה. וביחד עם הקללה של משגה עור בדרך יכול להיכנס גם למכה רעהו בסתר כאשר הוא גורם לאנשים אחרים לרצות בטובתו של הלווה ויחתמו לו ערבות כאשר יודעים שפלוני החכם והמבין בתמונה. והם מוכים בסתר. המלווה יודע שהסיכוי שואף לאפס לצאת בניצחון על הלוואות בריבית ולכן דואג להחתים ערבים להבטיח את עצמו.

באיסור של לפני עוור לא תיתן מכשול והקללה לכאורה הוא נכון גם במקרים שיש היתר עיסקא שלא יעברו את האיסורים של ריבית. ההיתר עסיקא אינו יכול לתקן את העצה רעה שבדבר שייקח הלוואה נושאת תשואה כשאין לו מאיפה להחזיר אותה.

"ארור משגה עוור בדרך, ארור מכה רעהו בסתר"